השותפות הקריטית של ההורים והמחנכות־מטפלות לא יכולה להישען רק על אהבה ומסירות. כשהמדינה מסתפקת ב-220 שעות הכשרה בלבד למקצוע כל כך מורכב, ובתקצוב שהוא עשירית מממוצע ה-OECD, היא מפקירה גם את העובדות וגם את הילדים

כשברחו מהמחבלים שעות, כשהתחבאו בחולות בין שריקות הכדורים, הם התפללו רק לשרוד. שלוש שנים אחר כך, הם רצים בגינת המשחקים ובונים ארמון בחול עם התינוקות שהביאו לעולם. שורדי הנובה שהפכו להורים, מדברים על השמחה הגדולה שהגיעה לחייהם וגם על הקשיים ‑ החרדות האינסופיות, הטריגרים בג'ימבורי והסיוטים בלילה. וכן, הם ממשיכים לרקוד, אבל בעיקר לצלילי "עוגה-עוגה"

פסטיבל "מגדה", שנפתח היום במועצה האזורית מגידו, מציב את הנגישות במרכז כבר משלב התכנון - והשנה גם על הבמות. נויה תעוז, שתופיע בו אחרי התמודדות מורכבת עם משבר נפשי בצבא שכמעט עצר את דרכה כזמרת, וליה קרן, לוחמת מילואים עם ניוון שרירים שהפכה ליועצת נגישות, מספרות איך זה מרגיש מבפנים ומדגישות: "נגישות היא לא רק פיזית"