ערב יום כיפור ואנו כבר נצבים 48 שנה לפתיחת המלחמה אז שבת  6 לאוקטובר 73 אנו בין ייאוש לתקווה מאת לא ידוע - http://www.knesset.gov.il/description/eng/doc/Speech_sadat_1977_eng.htm, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=9730947 יממה לאחר מפטיר שר הביטחון משה דיין "הפסדנו את הבית השלישי זה חורבן בית שלישי",לתחושה זאת היו שותפים רבים בקרב הפיקוד בצה"ל ,הן בגזרת הלחימה בחזית המצרית והן בחזית רמת הגולן. רבות נכתב על גבורתם של חיילי צה"ל ומפקדיו בסדיר ברמת מפקדי המחלקות ומעלה שהיו פרוסים בכל אחד מגזרות הלחימה כך היו חברי למחזור קורס קציני שריון מחזור נוב' 1972,עד להצטרפות כוחות המילואים למעבר מבלימה והגנה למתקפה. התעוררות נוסטלגית כל שנה חלה בישראל התעוררות נוסטלגית מקיפה למלחמה זו יותר מאלה שארעו לפניה ואחריה. יחידות וסיפורי לחימה מרעננים את הציבור ,לרבות גילויים חדשים שיוצאים לאור אם עלידי מפקדים ("סואץ אינה סטלינגרד" נחום זקן תא"ל מיל,"מלחמתו של כוח עמוס" אל"מ מיל' עמוס לוריא ז"ל) ואם עלידי מחלקת היסטוריה של צה"ל. מלחמה היא דבר איום, אבל "גם רגעים של עוצמה. של התרוממות הרוח. של הישג והצלחה בצד הכאב על חברים על אבידות הרס וחורבן (מוסא פלד) זה משתלט עליך.״ התקפת הפתע המצרית סורית על ישראל ב-6 אוקטובר 73 מצאה את ארה"ב בלתי מוכנה ומופתעת לחלוטין משרשרת והשתלשלות האירועים שמצא אותה. הבעיות נבעו בחלקם ממה שקבלו מההנהגה בישראל מהערכת מודיעין לסבירות נמוכה למלחמה של ר' אמ"ן זעירא. גם תקופת הרמטכ"ל לשעבר השגריר בארה"ב יצחק רבין ישראל נתפסה אצל האמריקאים ככל יכולה, מי המכירה מבינה בתהליכי המדיניים וצבאיים במזה"ת. הביטחון כי ידה של ישראל יהיה על העליונה היה והמצרים יצלחו כשלו. בשבת ישראל נתפסה בלתי מוכנה וללא יכולת להפוך מידית את המצב לטובתה, הוא שהביך בתדהמה את האמריקאים .מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינגר שניהל מגעים עם הנשיא המצרי אנואר סאדאת ומהצד הישראלי עם השגריר רבין ורוה"מ גולדה מאיר. הוא מבהיר למצרים אל תצפו לזכות בשולחן המו"מ את אשר הפסדתם בשדה הקרב והמצרים הבינו מה ילד יום.במקביל הבינו במערכת הביטחון האמריקאי להענות במהירות לרשימות הבקשות הדחופות לישראל (מטוסי תקיפה) ורבין מניח יסודות לברית בין המעצמת העל לבין ישראל ,וזו הופכת לידידה הכמעט יחידה של ישראל באותם שנים. ישנם מגבלות כמו בקשת טילי אוויר אוויר, טנקי מג"ח מ60 ועוד שמתעכב מחשש שהספקת הנשק יהרוס את סיכויי ארה״ב להוות מתווך ללא פניות. אלא שלאור האבידות הישראליות והערכת מצב אצל גורמי ההגנה והמודיעין האמריקאי מתערב הנשיא ניקסון ומודיע לישראל שאל לה לחסוך בתחמושת וכי ארה"ב תספק מיידית של כל תחמושת ואמל"ח כולל טנקים ומטוסים. במקביל האמריקאים מעדכנים כי לנוכח השמדת ציוד מלחמתי בשדות הקרב החלה רכבת אוירית רוסית המספקת לסוריה ומצרים השלמה, מתוך החשש לכניעתם בפאתי דמשק או בק"מ ה101 לקהיר. שעתה היפה של ארה"ב הרכבת האווירית האמריקאית היתה שעתה היפה של ארה"ב לישראל עת שסייעה להבטיח כי המלחמה תגיע לסיומה בנקודה שבה לצה"ל העליונות בחזיתות הלחימה. הספקת האמלח לישראל הביא להרמת הרוח והמורל בזמן ואחריה מלחמה .לא עוד "עם לבדד ישכון" ותמיכה של מעצמת על  למדינת ישראל במצוקה הוא מכפיל כוח פסיכולוגי ובניין כוח בלחימה.  עם תום מלחמת יום הכיפורים ובעיקר לאחר חתימת ההסכם השני של הפרדת הכוחות עם המצרים ,החל במזה"ת עידן חדש ,הנמשך עד עצם היום הזה המתמקד בניון להשיג שלום. בעידן זה של חתירה לשלום התרחשו מספר אירועים משמעותיים שבכולם היתה ארה"ב שותפה פעילה. הארוע המרכזי והמרגש ביותר היה לפני 44 שנה עם בוא הנשיא סאדאת לישראל בנובמבר 1977. מנהיגים חזקים ישנם היסטוריונים המאמינים שיש כמה זרמים גדולים בהיסטוריה וזו שאלה של זמן עד שהם קורים. אבל לפנינו מקוריות של מנהיגות –מנהיג אחד או יותר –שירכיבו על הגלים ההיסטוריים האלה כדי לממשם. בשנים 1977-78 מצאנו עצמנו בתקופה של שלושה מנהיגים חזקים ומשמעותיים העומדים בראש הגורמים המשפיעים על זרימת ההיסטוריה באיזורינו - מנחם בגין ואנואר סאדאת, זכרם לברכה וג'ימי קרטר שעדיין נמצא איתנו. לשלושתם היה רצון להגיע להסכם. כל אחד היה לי יסוד איתן להניח מסיבותיו הוא לתהליך השלום. סאדאת בא לידי הערכה להנתק מן החיבוק הסוביטי ולעבור אל הליטוף האמריקני. בין השלטון המצרי לבין היועצים הסובייטים במצרים לא שרתה אהבה גדולה. אחרי המלחמה הוא התבטא "עכשיו אני יכול לדבר במצפון נקי כלפי עמי". הוא צלח את התעלה, תפס מאחז בצד המזרחי ולמרות הצלחתינו לכתר את הארמיה השלישית ,הסכם ההפרדה והמצאות כוחות מצריים במזרח התעלה ובמרוצת הזמן פתיחת התעלה. הישגים אלה הוא אומר לעצמו – עכשיו אני נכון לשוחח עם הישראלים וכך היה. נכון גם להוסיף המצב הכלכלי –דמוגרפי עולה במצרים כמיליון נפש בשנה ועל כן היה ער לחפש דרכים לשנותם מן היסוד. מנגד ניצב מנחם בגין רוה"מ ראשון מן הימין מאז קום המדינה, רצה להוכיח במנהיגותו כי דווקא הוא, איש ימין מובהק, יביא את השלום וכך הסכים להיפגש עם סאדאת בירושלים. גם לנשיא ג'ימי קרטר היה אינטרס אמריקני ברור לשלום ולשקט במזרח התיכון, הן בגלל מקורות הנפט ויותר חשוב תעלת סואץ, שבסגירתה הביא להפסד הכנסות והעלאת מחיר הנפט. הגורם השני קרטר איש דתי ,שחתירתו לשלום נבעה מהאמונה שחובתו היא להביא שלם ל"בני אברהם"כפי שהתבטא.עובדה שהקדיש זמן ומחשבה ומאמץ להשגת השלום. הנשיא סאדאת שמצרים המובילה בעולם הערבי , אומר –אין מלחמה ואיו שלום ללא מצרים. הוא רצה שמה שהוא התחיל ימשיך אחריו ורמז על מובארק כמחליפו יוכל להמשיך לדגול בתהליך השלום כיעד אסטרטגי ובימים אלה הנשיא א-סיסי ממשיך לקדמו. מהלכו הראשון והאמיץ לשלום של הנשיא סאדאת הביא לכך שיהיה מנודה בעולם הערבי אך עם הזמן גברה ההכרה בחלק ממנו בזכות ההצטרפות לדרך זו. ארבע השותפים לתהליך –ישראל ,מצרים,ירדן והפלסטינים נמצאים כל כך עמוק בתהליך שצריכים להיות באמת לא שפויים לסור ממנו,למרות שיום יום מתרגשת צרה חדשה וצריך לעשות הכל כדי שלא נגלוש למלחמה בעלת אופי דתי קיצוני. בשנה האחרונה זרמי ההיסטוריה הביאו את "הסכמי אברהם" לרחבת המעגל של שלום עם מדינות ערביות :איחוד האימרויות, בחריין, מרוקו וסודאן. מוטלת עלינו כולנו ,החובה להמשיך ולהאמין בשלום ולעשות כל שביכולתינו כדי להגיע לשלום באזורנו. הרעות –רעות הלוחמים "כבר (כמעט 50 )שנה ,לא הרגשנו כמעט  איך עברו הזמנים בשדותינו. כבר (כמעט 50 )שנה ונותרנו מעט , מה רבים שאינם כבר בינינו. אך נזכור את כולם  את יפי הבלורית והתואר, כי רעות שכזאת לעולם  לאתתן את ליבנו לשכוח  אהבה מקודשת בדם  את תשובי בנינו לפרוח" מתוך שיר הרעות :חיים גורי

מותו של לוחם מג״ב בראל שמואלי בגבול עזה ובריחת המחבלים מכלא גלבוע יצרו גלים בשיח הציבורי עם דרישות להדיח מפקדים בשירות הביטחוני. דן ארקין טוען שאם הלקחים מופקים מהאירוע, אין צורך ב״עריפת ראשים״ בככר העיר אילוסטרציה. https://www.flickr.com/photos/idfonline/51130542372 קרוב ליום הכיפורים צד את מבטי שלט בצד כביש, לוח עץ ועליו כתובת באותיות שחורות: "זרקא = מוות". הכוונה ללא ספק לפרופסור סלמאן זרקא, מנהל בית החולים בצפת, אל"מ במילואים, ראש תכנית 'מגן ישראל' ואחד מראשי הלוחמים בחזית הקורונה. למה כתב מי שכתב על השלט האיום הזה 'זרקא שווה מוות', כי הוא ערבי?  אז לא. הפרופסור הוא דווקאי בן גאה לעדה הדרוזית.  על הכותב הנקלה של שלט כזה נאמר כי יום הכיפורים איננו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, אלא מכפר על עבירות שבין אדם למקום. אין כפרה למי שמאחל לזולתו מוות. שלט כזה הוא עוד סימן קטן בצדי דרכים לכמויות השנאה, המשטמה, הקיצוניות, עזות המצח לאחל למי-שלא-יהיה מוות, אפילו הוא עוין ויריב.  כל אלו פשטו במחוזותינו בכמויות בלתי נדלות. ככה זה לעתים יותר מידי קרובות בכנסת, במליאתה ובוועדותיה, בפאנלים באולפני הטלוויזיה, בעיתונות הכתובה, בפוליטיקה, בין מפלגות יריבות, בין פוליטיקאים מצדי מתרס, בהפגנות מול ביתו של זה ומול לשכתו של ההוא, וסתם ברחוב, בפגישה בין שני ניצים.  פולחן עריפת ראשים מופע נוסף לרב-שיח המתלהם, הבוטה, הקיצוני והמוקצן הוא פולחן עריפת ראשים. זה אחד המופעים הנמהרים ולפעמים האכזריים ביחסים שבין ממלאי תפקידים לבין מנהליהם/מפקדיהם/האחראים עליהם. האיש שגה? לפטרו מיד. טעה בשיקול הדעת שלו? להדיחו ללא דיחוי. יש לזה ביטויים מתאימים בעולם הצבאי והאזרחי: "לגשת להחזיר ציוד ולנסוע לבקו"ם להשתחרר". או "שים את המפתחות וגש לאיש הכספים לגמור עניינים". ההיפוך של עריפת ראשים הוא אי קבלת אחריות, שגם היא מאוד נפוצה במקומותינו. האשם הוא תמיד השני ולא אני. מי אשם באסון הר מירון? לעולם לא הנשאל. תמיד השני, זה שאני הייתי עד אתמול שותפו למעשים, אולי שותפו למחדל. מי אשם בבריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע? תלוי את מי שואלים. אבל זה תמיד הזולת. אשרינו שיש ועדות חקירה ובדיקה לשני האירועים הקשים הללו. לעניין עריפת הראשים התגובות המקובלות אצלנו נמהרות מידי. עוד לא נמצא קצה זנבם של הבורחים מהכלא וכבר נשמעו הקריאות לפטר, להדיח, להעיף  מיד את הנציבה רב גונדר קטי פרי ואת מפקד הכלא. טוב ונכון עשה שר הבט"פ עמר ברלב שלא הזמין את הנציבה ללשכתו וביקש ממנה להניח את המפתחות, כמו בסרטים.  יש מקרים קיצוניים שבהם עורפים ראשים במהירות, מיידית וללא דיחוי. משה דיין החליף מפקד בכיר בעת מלחמה. הביא עמו במטוס פייפר לשדה קצין מחליף, הכניס את המוחלף למטוס, המריא, וכך התבצעו חילופי המפקדים בשעת קרב, בשדה המערכה. מקרה קיצוני.  ליישם את הלקחים לעניין טעויות ומשגים וקבלת אחריות בצה"ל קיבלנו באחרונה שיעור מאלף בנושא מראש הממשלה ומהרמטכ"ל, וכדאי למפקדים ומנהלים לובשי מדים ואזרחים להפנים את המסרים.  צה"ל פרסם מסקנות ביניים לאירוע המבצעי שבו נפל לוחם מג"ב סמ"ר בראל חדריה שמואלי ז"ל, חלק מתהליך התחקור שיימשך עד להשלמתו "באופן יסודי, נוקב ומעמיק".  מה בדיוק קרה במוצאי שבת, 21 באוגוסט סמוך לגדר בצפון רצועת עזה. ממסקנות הביניים, כפי שפרסמן דובר צה"ל, אי אפשר ללמוד מה בדיוק קרה סביב אותם חרך ירי בחומה שדרכו ירה המחבל למוות בסמ"ר בראל ז"ל. אין תשובה לתמיהה זו במסקנות הביניים, אך יש רמז, כאשר נאמר כי "נכון היה לפרוס ולהפעיל את הכוחות באופן שונה מרגע הגעת ההמון האלים לקיר המגן". הדוח מכיר בכך שמרגע שההמון הגיע עד למרגלות החומה, חובה היתה לדאוג שאף לא לוחם או מפקד יעמדו מעברה השני של החומה, סמוך לאותו פתח ירי.  כלומר: דוח הבינים מכיר בכך שנעשתה טעות חמורה, ואמנם תגובת הרמטכ"ל לא איחרה לבוא, והוא "הורה ליישם את הלקחים שהופקו בשלב זה ולהנחילם עד לאחרון המפקדים והלוחמים בשטח".  יש שגיאות, ולפעמים גם טרגדיות הרמטכ"ל הלך צעד אחד קדימה, וקבע עקרונות יסוד חשובים: במלחמה יש אבדות, יש נפגעים ויש הרוגים, ועיקרון שני: אין מפקד שלא שגה. "חובתנו לתחקר באופן נוקב, להגיע לחקר האמת ולהפיק לקחים. אבל על טעות בשיקול דעת בשדה הקרב לא מאשימים ולא מענישים".  כאן מן הראוי להוסיף דברים שאמר ראש הממשלה נפתלי בנט באותו הקשר: "הגיבוי שלי למפקדי צה"ל הוא מלא ומוחלט. במקום שיש קרב, יש שגיאות, ולפעמים גם טרגדיות". ניתן להסיק כי בצמרת צה"ל התורה היא שאין למהר ולערוף ראשים. "על טעות בשדה הקרב לא מאשימים ולא מענישים", קבע רב אלוף כוכבי.  יש סליחה ומחילה על טעויות, משגים ו'פשלות', בתנאי שהלקחים יופקו ויילמדו וכל השגיאות יתוקנו. מפקדים יכולים לטעות, לפעמים מקבלים החלטות שגויות בעת קרב, כי המפקדים האלו עוסקים במקצוע המסוכן ביותר. מי יספור כמה החלטות טקטיות, אסטרטגיות ומצילות חיים נכונות ומקצועיות מקבל מפקד בכיר בעת מלחמה.  הנטייה המיידית לפטר, להדיח, להחליף, לזרוק, לא תמיד מונעת משיקולים ענייניים. פעמים היא ביטוי לחשבון אישי, מרצון להיפטר ממאן דהוא כדי לרשת את  מקומו, אולי כדאי להיפטר ממי שיודע יותר מידי על המפטר.  זה לא תמיד בהכרח לטובת הארגון. לפיטורי מפקד או מנהל ששגה עלולות להיות השלכות שליליות. זה נראה אמנם טוב: "שגית – החוצה". אבל לפעמים המנהל, בעיקר בעל ותק, דווקא הוא המתאים לערוך את הרפורמות הנדרשות לשיפור ולהתגברות על משגים. לפעמים המנהל השוגה הוא שמחליט לפרוש מרצונו ולהניח את המפתחות.   מתגובת הרמטכ"ל לאירוע הקשה ליד החומה ההיא בעזה ניתן ללמוד לקח: יש שגיאה, ויש כפרה. וזה עניינו של יום הכיפורים, לכפר על משגים. שנאמר בתפילה: "על חטא שחטאנו לפניך בשנאת חינם, בדיבור פה, בטומאת שפתיים", והגרוע ביותר: "בטיפשות פה".