המצוקה הכלכלית של השנה האחרונה לא הייתה גורמת לבדה לפרץ כה אדיר של שנאה למשטר הקיים, אלמלא התחושה של האיראני הממוצע, ובמיוחד של הצעירים שהם רוב רובה של האוכלוסייה בכלל ושל המחאה בפרט, כי אין תקווה לשינוי לטובה

המעבר מההפגנה נגד הפשיעה בסכנין להפגנה בתל-אביב הוא לא רק גיאוגרפי - זהו מעבר בין מרחבים אזרחיים הנמצאים בפער עמוק זה מזה. לכן, היה מרגש לראות את המוני בני האדם, ערבים ויהודים, שלא הפסיקו לדרוש בקול רם, בעברית ובערבית: ביטחון, צדק ושוויון

לקראת הבחירות הבאות, ולטובת שינוי המציאות, צריך לחייב את המפלגות להקפיד על ייצוג נשי שוויוני, במקומות ריאליים וגבוהים - בלי לדחוק אותנו לתחתית הרשימות או להדיר אותנו מהן

בבחירות הקרובות עלינו לשים בצד דעות קדומות, הצבעה מסורתית, אמוציות ומשקעי עבר - ולהחליט מי יהיה ראש הממשלה אך ורק לפי מספר קריטריונים שכליים, לא רגשיים. כן, כמו ועדת מכרזים

כמו שעשה קנדי ב-1962: מה אפשר ללמוד ממשבר הטילים בקובה על המשא ומתן שמנהל כעת טראמפ מול הרפובליקה האיסלאמית