חצי היממה בה ביליתי בפסטיבל ג'נסיס היו מהטובות ביותר שחוויתי בשנים האחרונות. לשתים עשרה שעות שוב הרגשתי צעיר וחופשי, מוקף בעשרים אלף בני 15 עד 25, שיכולים להיות בקלות הילדים שלי, שבאו לחגוג את החיים שלהם, רחוקים מבית הספר, הצבא, העבודה או הלימודים, רחוקים מהמלחמה שלא נגמרת, מהבחירות שבאופק (משינה כבר שרו: "ממשלה קורסת באביב"), מההורים, מהמורים, מהמבוגרים. לסיבוב של המחוג הקטן כמו חזרתי לימיי בתיכון, בפסטיבל ערד, בהופעות של כוורת, תיסלם, משינה ופורטיסחרוף, כשהיינו ישנים בשקי שינה על האדמה, אחרי לילה באצטדיון ובבריכה. בג'נסיס הרגשתי כמו שסיפר אהוד בנאי על הרגע שבו הוא כותב שיר: אני לא בגיל האמיתי שלי, אני לא בבית שלי, אני יכול להיות מי ומה שאני רוצה. התחושות האלה של השחרור, החירות והחזרה לגיל העשרה היו שוות את המסע המפרך לשם, או כמו שאומר אלי אוחנה: כדי לקחת אליפות, צריך לסבול בדרך. את הפקק בן השעה בכביש 6, סתם כי למשטרה התחשק להעמיד מחסום. את הפקק בן השעה בכניסה למתחם העצום של הפסטיבל, שהוקם על שדה בסמוך לגן הלאומי עין חרוד, את הנסיעה הלא קצרה בדרך עפר חתחתית ומאובקת, את חצי השעה שחיכיתי בקופה, את הבחורה בקופה שממש איבדה את זה, רס"רית עצבנית ומיואשת, שגערה שוב ושוב בילדים שמולה שיעמדו בטורים ולא בדבוקות, למרות שעוד לא עברו בבקו"ם. כשהגיע האישור המיוחל צעדתי פנימה כשמסביבי מאות בני נוער נלהבים. קוד הלבוש היה חשוף. הבנים רובם הגדול בלי חולצות. הבנות רובן בגופיות ומכנסיים קצרים. אלה הנכדים והנכדות של חוגגי נואיבה 77' ו-78', הפסטיבל שהתחיל את הכל, אלה הילדים של הוללי צמח. ואם כבר צמח, נכנסתי ב-16:00 והספקתי לתפוס את הזנב של המופע של ירמי קפלן על במת "עוף החול" הקטנה. הרוקר הבלתי נגמר הזה קפץ והשתולל והטריף בקהל נערים שצעירים מהילדים הגדולים שלו. קפלן הוא בעיני אחד מעשרת הפרפורמרים הטובים בארץ בכל הזמנים (לצד שלמה ארצי, רמי פורטיס, שחר אבן צור, תומר יוסף, גלעד כהנא, גל תורן, אסף אבידן, חנן בן ארי ועידן עמדי), ועכשיו הגיע הזמן להכניס שם חדש לרשימה הזאת.

הלהקה תעלה בספטמבר הקרוב שני מופעים שונים בעיר. זו הפעם ה-18 שהיא מבקרת בישראל

ממרומי עונתה השמינית, צפייה בחתונמי מרגישה כמו לחזור בגיל 30 לגור עם ההורים. די מצער, אפילו מעיק, אבל בו זמנית - וואו, כמה מנחם ונוח. על רקע הצרחות בבית האח הגדול, אני מודה שהתגעגעתי לבהיות הנוגות של משתתפי "חתונמי", כמו גם לאנשים שמסוגלים לחבר משפט שלם. הבשורה החדשנית בעונה זו: מעמד ההחלטות יועתק לספרד, ואל חבר המומחים מצטרפת ד"ר כלנית בן ארי, כי תמיד צריך מישהו על תקן המדברת מעט. מונטאז' קצר נועד לתזכר אותנו בדבר אמינות תהליך המיונים של חתונמי, הכולל את יום המאה, משחקי היכרות ויום כיף בספורטק. כעת הזמן להיכרות עם הכלה הראשונה שלנו, בסצנה שכותרתה "אשת עסקים מצליחה": ברדיו עדכוני מניות, בטלפון שיחה עם הבוסית ובמלתחה ביזנס קז'ואל, הכל אומר ארלי-2000 בצורה הכי טובה שיש. הכירו את נועה, שיודעת משמעותן של מילים כמו מיקרו אלקטרודות, נצנצה ברשימת 40 מתחת ל-40 של גלובס, מנהלת כיום את המשהו הדיגיטלי של איכילוב ונצר לשני הורים שמחוברים אף הם לשרשרת ניים דרופינג מרהיבה.

הלהקה הוותיקה תעלה בקיץ את "SELAS", מופע מקורי חדש בהשראת ארבעת היסודות

בדיוק היום לפני 46 שנים, דבורה קרטיס מצאה את בעלה, סולן להקת ג'וי דיוויז'ן איאן קרטיס, תלוי במטבח. ברקע התנגן אלבום של איגי פופ ששר על מכונות שבורות. רגע לפני כניסת הלהקה להיכל התהילה, חזרנו ללילה המצמרר שבו הלחץ, המחלה והדיכאון הכריעו אותו סופית

אחרי שכבש את בני הנוער בישראל עם השיר "מדויק", כוכב הנוער אייל לוי מציג שיתוף פעולה עם סטפן לגר בדואט חדש בשם "חצופה". את השיר כתבו והלחינו עידו בי, סתיו נחמיאס, אייל לוי וסטפן לגר, כשעל ההפקה המוזיקלית אמון סתיו נחמיאס

במדינה שמתאוששת משנים של חוסר יציבות פוליטי, הניצחון המפתיע של דארה והשיר "Bangaranga" מעורר גל של גאווה לאומית. "העובדה שאתם ממדינה קטנה לא אומרת כלום", אמרה הזמרת למעריצים שקיבלו את פניה בשדה התעופה בסופיה

הכימיה בין שי אביבי, יעל שרוני ועופר שכטר מחשמלת בדרמה הקומית החדשה של כאן 11, שמציגה שלושה אחים שמגלים שהצוואה של אביהם מגיעה אל יורשת מפתיעה